סיפר רבי חיים יצחק חייקין, ראש ישיבת "חכמי צרפת", שהיה תלמידו של ה"חפץ חיים" זצ"ל:

פעם בא יהודי אל ה"חפץ חיים" ותינה בפניו את צרותיו. שאל אותו ה"חפץ חיים": "התפללת על עצמך? ביקשת מה' שישלח לך ישועה?". השיב האיש: "בוודאי! התפללתי יומם ולילה, שפכתי דמעות כמים, אך לצערי הרב לא נושעתי".

אמר לו ה"חפץ חיים": "זה לא מספיק!". תמה האיש: "כמה אפשר עוד להתפלל?". אך ה"חפץ חיים" בשלו: "זה לא מספיק!"

ה"חפץ חיים" כבר היה בערוב ימיו. הוא טיפס על הארון, הוציא מאחד המדפים ספר תהילים ופתח אותו לעיני האיש. הספר היה ישן ומצהיב, דפיו היו בלויים וקרועים מרוב שימוש. אמר ה"חפץ חיים": "אתה רואה את הכתמים הרבים שעל דפי הספר? אלו הן הדמעות של אמי. במשך ימים ושנים היא שפכה דמעות כמים. ככה צריך להתפלל! פחות מזה – התפילה לא מספיקה. האם בסידור שלך יש כתמים כאלה? אם לא – סימן שלא התפללת מספיק!"

וסיפר ה"חפץ החיים": "אמי התפללה על צאצאיה בדור שכמעט לא היה שייך שהילדים יישארו שומרי תורה ומצוות. בימים ההם התפשטה ההשכלה הארורה והפילה חללים רבים. התפילות והדמעות שלה הצילו אותי!"

ידוע שאחד מראשי המשכילים היהודים בוילנא –ניסה לשדל את ה"חפץ חיים" בילדותו שיצטרף אל חוגי המשכילים. וסיפר הח"ח כי כמעט הצליח להורידו לבאר שחת. "ואתה יודע מה הציל אותי מצפורניו של אותו רשע?" – אמר ה"חפץ חיים" לאותו יהודי שנזקק לישועה – "התפילות והדמעות של אמי!".