בילדותו של רבי מאיר שפירא זצ"ל, חסכה אמו הדגולה מפת לחמה כדי לשכור לו מלמד מעולה. ביום שלישי היה אמור המלמד להגיע לעיירה, ומאירק'ה הקטן ואמו המתינו לו בכיליון עיניים.

מהבוקר עד הערב עמדו השניים בכיכר העיירה, ממתינים לכרכרה שתביא את המלמד. עגלות רבות עברו - עגלת הדואר, עגלת משא, עגלת נוסעים - אך המלמד לא הגיע.

כשירדו צללי ערב, ניסה מאירק'ה לנחם את אמו העצובה: "מחר הוא יבוא בעזרת ה'". ענתה לו אמו משפט שנחרט בליבו לעד: "מאירק'ה שלי, נכון שמחר הוא יבוא, אבל היום הזה הלך לבלי שוב. לעולם לא תוכל להשלים את שהפסדת היום!"

שנים חלפו. בג' אלול תרפ"ג, באולם גדול בווינא, עמד אותו מאירק'ה - כעת הגאון רבי מאיר שפירא - והכריז על רעיון מהפכני: "אם כל בית ישראל ילמדו באותו יום אותו דף גמרא, כלום יש ביטוי מוחשי יותר לאיחוד שבין הקב"ה וישראל?!"

כך נולד הדף היומי, שאיחד את העם היהודי כולו סביב לימוד תורה יומיומי. המשפט של אמו ליווה אותו תמיד - חשיבותו של כל יום שאינו חוזר.

מעניין לציין שגם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, למרות טרדותיו הרבות, הקפיד ללמוד בכל שבת את כל שבעת דפי השבוע, כדי שלא להיפרד מהציבור הלומד דף יומי.

(מעובד מתוך מאורות הדף היומי)