האוויר באולם בית המשפט היה דחוס, סמיך ממתח שנדבק לכתלי העץ הכהים. במרכזו ישב אנתוני ברונו, נאשם ברצח מדרגה ראשונה. פניו חתומות, מבטו אטום. עיניו שידרו קור שקט — לא של שלווה, אלא של מישהו שכבר בנה סיפור בראשו.

התביעה, בראשות וינסנט מרקוני, ציירה בפני חבר המושבעים תרחיש אפל: שותפות עסקית שהתפרקה, חוב כספי, בגידה... ואז היעלמות. הקורבן: רוברט קלמנטי, לשעבר שותף של ברונו. הראיות היו נסיבתיות אך מטרידות — טביעות אצבע, מצלמות רחוב, עקבות דם שנעלמו. אבל גוף? אין. עד? לא נמצא.

ההגנה בידי ג'ק מורסינו, עורך דין חד לשון, ידוע בתרגילים הבלתי צפויים שלו. במשך רוב המשפט, הוא שתק. לא ערער, לא חקר יותר מדי. רק ישב והמתין.

הוא קם רק בסיום, כשכולם חשבו שכבר אין מה לומר.

"חבר המושבעים הנכבדים," אמר בשקט דרמטי, "שמעתם סיפור. סיפור עם דם, רמזים, כעסים. אבל מה חסר? סוף."

הוא הרים את עיניו, והצביע אל דלתות האלון הכבדות שבקצה האולם.

"כי רוברט קלמנטי... לא מת. למעשה, ביקשתי ממנו להגיע לכאן היום. תסתכלו — כל רגע הוא נכנס."

האולם עצר נשימתו. כל העיניים הופנו לדלת.

שקט.

רק התקתוק של שעון הקיר נשמע.

אך הדלת לא נפתחה.

"הוא לא בא," המשיך ג'ק בשקט. "אבל כולכם — כולכם! — הסתובבתם. אפילו לרגע. למה? כי האמנתם שיש סיכוי שהוא ייכנס. וזה בדיוק מה שנקרא ספק סביר."

רחש של הסכמה עבר בין המושבעים. ג'ק חייך לעצמו קלות.

ואז, קולו הצלול של השופט ג'ונתן ריילי חתך את האולם.

"כמעט כולם הסתובבו."

הוא פנה ישירות אל אנתוני ברונו. עיניו ננעצו בו.

"חוץ ממך."

"אתה היחיד שלא סובב את הראש אפילו לשנייה. לא משום שלא היה לך סיכוי — אלא כי לא היה לך ספק. כי ידעת, בוודאות, שאף אחד לא ייכנס מהדלת הזאת. כי אתה ידעת שהוא מת."

האולם השתתק. מבטו של ברונו רעד לרגע. זיע קפא על רקתו.

והשופט המשיך:

"הסיפור שלך אולי היה מחושב. אבל הגוף שלך סיפר את האמת."