סיפור מופלא זה התרחש כשהייתי בגיל עשרים ושבע. תקופת השידוכים היתה קריעת ים סוף אמיתית עבורי, אני לא חושב שהייתי בררן יתר על המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע.

באחד מימי בין הזמנים של חודש אב, נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכוון תחנת האוטובוס הקרובה לירושלים.

פוגש אני חבר מהישיבה קטנה ומתחיל לשוחח אתו בפתח של בנין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. לפתע יורד מישהו מהבנין ואומר לבן שיחי: "מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק ועצוב שם". ואז הוא פונה אלי "תעלה גם אתה, מחכים לך שם".

אני מנסה לומר לו: "אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר…" הוא קוטע אותי: "אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מנין ל'שבע ברכות', אז תעלה". יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות אבל כבר עשר וחצי, ויש רק שישה משתתפים.

היה זה שבע ברכות בתוך בית פשוט, גם היה זה עלוב למדי שישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם.

האיש שקרא לי לעלות לא נרגע: "תשיר משהו", אמר. הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי שאין לי בררה. התחלתי עם "עוד ישמע" ו"מהרה" ולאחר מכן דרומה ל"ענבי הגפן" ו"יזכו לראות בית נאמן".

ואז הוא ניגש אלי ואמר בלחש: "תגיד משהו". אמרתי לו: "מה תגיד משהו? אתה לא חושב שהגזמת?" הוא אמר: "אתה צודק, אני יודע שלא הכנת שיחה, אבל עזוב, תתחיל מ'החתן שלנו'…"

העברתי על מידותיי ואמרתי לו: "נו, טוב, אני אנסה, אבל שחרר מידע – איפה הוא לומד ומתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן?" והוסיף שקוראים לו מרדכי.

וכאן אני מתגבר, קם ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו לפני כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי שרק את שמו שמעתי רגעים ספורים קודם לכן.

הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה אותי ברוב תודות. ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי שידוך.

"ואיך אתה קשור לחתן?" הוא התעניין. אמרתי לו: "אני לא קשור לחתן". "הבנתי", הוא הסיק. "אתה מהצד של הכלה". שללתי את האפשרות: "לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם משפחתה". "אז מה אתה עושה כאן?" הוא שאל. "חסד", אמרתי לו, "ביקשו ממני להשלים מנין והייתי מעשרה ראשונים".

הוא צחק מלא חפניו ואמר: "כנראה אנחנו קרובי משפחה". "תראה", כך הסביר לי אותו אורח, "גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים, ומכיון ששנינו באותו מצב משפחתי כלפי החתן והכלה, זה כבר עושה אותנו סוג של קרובי משפחה.

"בקיצור, רציתי להציע לך את בת אחותי", הוא אומר לי. "מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך, לפני שאתה מכיר אותי בכלל?". "אומר לך את האמת, ראשית אחרי הנאום המיוחד שלך, אני קצת מכיר אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות – אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך, ונקודה שלישית, שפשוט למה לא לנסות?"

אכן, הטענה השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו. כל השאר כבר היסטוריה. מאותו הערב יצא שידוך, וכיום יש לנו שלושה ילדים, חסד ה'.

**הפגישה המחודשת:**

לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו. "אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הוא אומר. "וגם אתה", אני עונה לו. והנה הוא נזכר! "זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי – מוטי, בלי שבכלל הכרת אותו. איך יכולתי לשכוח, מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה על ידי מי שאינו מכיר כלל את החתן".

"אוי ויי", הוא אומר פתאום. "מה אוי ויי" אני שואל. "הבטחתי לך פרס, זוכר?" ככל היוצא מפיו יעשה. צחקתי. "אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס שלי…".

הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. "אפילו קלי דעת שבשוק אינם מתפללים במהירות כזאת, ופה מדובר בבן תורה!"

**מקור:** דרשו - גליון "קבלת שבת" - מספר "האמנתי ואדברה"