מספר אברך מבית שמש: אני מלמד. בוקר אחד הלכתי לתלמוד תורה, וכשהייתי כבר קרוב לשם, הבחנתי שלא הבאתי עימי פת שחרית.

להיות מלמד ולא לאכול, זאת לא רק הבעיה שלי, זאת גם אחריות כלפי התלמידים. כדי ללמד ולחנך כראוי חייבים יישוב הדעת, ואני פניתי למכולת הסמוכה, לרכוש לי לחמנייה ושוקו.

עמדתי בתור, והיהודי שלפניי העביר את המוצרים שלו ולבסוף אמר למוכר, "תוסיף גם לחמנייה ושוקו". אחר כך הוא הסתובב אליי ואמר, "שילמתי גם בשבילך".

"מה פתאום?!" הופתעתי. "מה אכפת לך?! אני משלם ואתה מברך!" כך הוא חילק את העבודה בינינו. מה נשאר לי לעשות? אמרתי לו "תודה רבה, תזכה למצוות", והוא הלך לו עם המוצרים שהוא קנה.

רק אחר כך ראיתי, שבעצם בכלל לא היה לי מספיק כסף כדי לקנות את הלחמנייה והשוקו. הקב"ה, המכין מזון לכל בשר, שלח לי את הנדיב שיעמוד לפניי בתור וישלם לי על פת שחרית. ממש "טרם יקראו ואני אענה".

אני לוקח את המעשה הזה איתי בזיכרון, בשביל כל הפעמים שדאגה מתגנבת לליבי. הן הקב"ה עזר לי כל כך בדיוק כשהייתי צריך, אפילו בלי שידעתי שאני צריך, וכך הוא יעזור לי גם הלאה.

**מקור:** דרשו - גיליון "השגחה פרטית"